בתאונת דרכים שאירעה ביולי 2020 בעיר חיפה, הואשם נהג מונית בן 76 בדריסת אישה קשישה בזמן שחצתה במעבר חצייה. התביעה טענה כי הנהג פגע בקשישה ופצע אותה באופן חמור, דבר שהוביל אותה לעבור ניתוח ולהתאשפז למשך מספר ימים. אולם, בתום דיון משפטי ארוך ובשל מחדלי חקירה משמעותיים, קבעה השופטת כרמית פאר גינת כי אין הוכחות מספיקות להרשיע את הנהג, וזיכתה אותו מחמת הספק.
פרטי המקרה
לפי כתב האישום, הנהג נסע ברחוב אח"י אילת בחיפה ופנה ימינה לצומת עם שדרות ההסתדרות, כאשר הולכת רגל בת 76 ונכדה בן 10 חצו את הכביש במעבר החצייה הסמוך. לטענת התביעה, הנהג לא נתן לה זכות קדימה, פגע בה בעוצמה וגרם לה חבלות קשות, שבגינן נאלצה לעבור ניתוח ולשהות בבית החולים כעשרה ימים.
יש לנו ניוזלטר ספיישל בשבילך!
בכתב האישום יוחסו לנהג עבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, התנהגות רשלנית ונהיגה בקלות ראש. המדינה, באמצעות עו"ד לורנה חורי, ביקשה להוכיח כי הנהג אשם מעבר לספק סביר, תוך שהיא מציגה עדויות ממומחי תנועה ומציינת כי אין ראיות התומכות בגרסה חלופית.
גרסת ההגנה
מנגד, עורך דינו של הנהג, עו"ד רון מייסטר, טען שהולכת הרגל לא נפגעה מהמונית עצמה אלא איבדה את שיווי המשקל שלה. לדבריו, ייתכן כי הנפילה נגרמה כאשר אחד מגלגלי העגלה שלה ירד מהמדרכה אל הכביש, דבר שגרם לה לאבד יציבות וליפול. בנוסף, הסנגור העלה טענה משמעותית בנוגע למחדלי החקירה, כשהצביע על כך שהמדינה לא חקרה את הנכד בן ה-10 שהיה עם סבתו באירוע, מה שיכול היה לשפוך אור נוסף על מה שהתרחש בדיוק באותן שניות קריטיות. בנוסף, עדויות נוספות לא נאספו או נבחנו במידת הצורך.
מחדלי החקירה והחלטת השופטת
השופטת כרמית פאר גינת ניתחה את הראיות והציגה מספר כשלים באופן שבו נוהלה החקירה. לדבריה, בוחן התנועה יצא מנקודת הנחה שהפגיעה נגרמה ישירות כתוצאה מפגיעת רכבו של הנהג בהולכת הרגל, מבלי לבחון את האפשרות שמא האישה נפלה מסיבות אחרות. לדבריה, היה על הבוחן להפעיל שיקול דעת נוסף ולבחון את כל האפשרויות, כולל האפשרות שהנפילה לא הייתה תוצאה ישירה של פגיעת רכבו של הנאשם אלא של איבוד שיווי משקל עצמאי.
יתרה מזו, השופטת ציינה כי עדות הקשישה עצמה העלתה פערים ותהיות. בעדותה בבית המשפט ציינה כי לאחר הפגיעה, היא עפה לכאורה למרחק של כ-60 ס"מ משפת המדרכה, בעוד שהבוחן מצא שהמרחק בין דופן המונית לשפת המדרכה היה כמעט כפול – כ-1.2 מטר. הפערים הללו בערכים, שהתגלו בין עדות הולכת הרגל לבין ממצאי החקירה, תרמו לערעור בטענה כי הפגיעה נגרמה מהנהג עצמו. על סמך ממצאים אלו והסתירות בעדויות, קבעה השופטת שהמדינה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנהג אכן פגע בה באופן ישיר.
הסיבות לזיכוי
נוסף על הפערים בעדויות, הובילו מספר מחדלים חקירתיים לזיכויו של הנהג. ראשית, התביעה לא טרחה לחקור את הנכד בן ה-10, שלמרות גילו הצעיר יכול היה לספק מידע חשוב בנוגע לאירוע. כמו כן, בית המשפט הביע חוסר שביעות רצון מהעובדה שהחוקרים לא התייחסו לעדויות אפשריות נוספות ולא ערכו שחזור מסודר של האירוע עם הנהג והנפגעת, דבר שהיה עשוי להבהיר את פרטי המקרה בצורה מדויקת יותר. כל אלו העלו ספקות מהותיים באשר לתמונה שהציגה המדינה.
השופטת פאר גינת הביעה את דעתה כי במקרים כאלה, בהם קיימות סתירות ומחדלי חקירה מהותיים, יש לנקוט בזהירות יתרה לפני שמרשיעים אדם. במקרה זה, היא ציינה כי לא ניתן היה להגיע למסקנה חד-משמעית על בסיס העדויות והראיות הקיימות, ולכן לא נותר אלא לזכות את הנאשם מחמת הספק.
מסקנה
פסק הדין בתיק זה ממחיש את חשיבות החקירה המעמיקה והקפדנית בתיקי תאונות דרכים ובמיוחד במקרים בהם מעורבים קשישים או אנשים פגיעים אחרים. המקרה מעלה שאלות חשובות על האופן שבו נאספות ונבדקות ראיות, כמו גם על הצורך לוודא שכל ההיבטים נבחנו לעומק. זיכויו של הנהג מדגיש עד כמה חשוב להעניק לכל נאשם את ההגנה המשפטית הראויה ולוודא כי כל ראיה נבחנת בקפידה, על מנת להבטיח שפסקי הדין יתקבלו מתוך בירור יסודי וללא ספקות מיותרים.
