זה היה לילה קלאסי בניו יורק – אנחנו, קבוצה של ארבעה או חמישה חברים, אחרי ערב של שתייה כבדה. השעה הייתה מאוחרת, והמונית שהזמנו הגיעה בזמן מושלם. כשהתיישבנו במונית, ראינו שהנהג היה בחור צעיר, אולי בתחילת שנות העשרים לחייו, עם מבט מלא באנרגיה וחיוכים חצי עייפים. במהלך הנסיעה, כמו תמיד כששותים קצת יותר מדי, התחלנו לדבר איתו.
הוא סיפר לנו שהוא הגיע לאחרונה מאוקראינה, רק כמה חודשים בעיר. הוא סיפר איך הוא עובד כל יום כדי לחסוך כסף ולהתחיל חיים חדשים כאן. הוא נשמע בחור טוב, כזה שבאמת מנסה למצוא את הדרך שלו. כל השיחה הרגישה נורמלית לגמרי – עד לרגע שכשכבר התקרבנו לדירה שלנו, הוא פנה אליי במבט ממזרי ושאל: "רוצה לראות משהו מטורף?".
יש לנו ניוזלטר ספיישל בשבילך!
ברור שאני עניתי בחיוך גדול – "בטח!". מה כבר יכול להיות, נכון?
ואז, כאילו היינו באמצע סרט אקשן, הוא לוחץ על הדוושה עד הסוף, מושך את בלם היד בסיבוב מהיר, ואנחנו מרגישים את המכונית מתעופפת בסיבוב של 180 מעלות כמו אייס ונטורה. פתאום אנחנו על המדרכה, דוהרים ליד בניין במרחק סנטימטרים בודדים מעמוד תאורה. לא האמנו למה שאנחנו רואים – והוא רק ממשיך, כאילו זה היום-יום שלו, נוסע חצי בלוק על המדרכה במהירות, ואז עוצר בכניסה לבניין שלנו בנונשלנטיות מוחלטת, כאילו זה היה כלום.
ירדנו מהמונית מבולבלים ומלאי אדרנלין, מסתכלים אחד על השני, לא מאמינים על מה שקרה. זה היה כמו לצאת ממונית של גיבור על – פשוט לא אמיתי.
